יום חמישי, 19 במאי 2011

פשוט וטוב


בחודש האחרון הוצפתי במוזיקה חדשה מכל עבר, ולמרות שהיה נתון לרשותי זמן מועט, השתדלתי לתת את הכבוד המגיע לכל אחד מהאלבומים שמצאו את דרכם אל המחשב שלי.
לפעמים כשטוב, הכל פשוט טוב יותר, ולכן אני מפחדת שההתאהבות שלי באמנים שיופיעו בפוסט היא סובייקטיבית ביותר.
מצד שני, התאהבות במוזיקה מאז ומתמיד הייתה עניין סובייקטיבי. בכל מקרה, אשתדל למהול קצת אובייקטיביות בכל הרגש שמונע מבעדי לעשות זאת.

1)יש בי חיבה לא מבוטלת לסולניות חזקות, עדיף יוצרות, רצוי והכרחי שיהיו מיוחדות...
יש לי סטנדרטים גבוהים ביחס לבחורות שהמוזיקה שלהם כובשת את ליבי, לא קל להגיע למקום המוכבד הזה, אבל נדמה כי סופי מדליין עשתה זאת בקלילות וללא כל מאמץ נראה לעין.
מתוך שגרת חילופי הקליפים עם אחותי הנפלאה, הכרתי את אחד משיריה, וידעתי מיד שהבחורה הזאת תפרוץ ברגע נכון יותר לתוך הפלייליסט שלי. כעבור כמה חודשים הסתבר לי שצדקתי.
הבחורה המקסימה מאנגליה, מגיעה צמודה ליוקלילי, ויחד עמו יוצרת שירים מתקתקים שיכולים ללוות את יומו של כל אדם מאושר (ואולי אפילו להעלות חיוך על פרצופו של אדם עצוב) *ההשפעה כפולה ומכופלת אם האדם המדובר הוא למעשה בחורה.
לעתים היא מזכירה לי קצת את Feist המוכשרת, אבל אני חושבת שיש בה משהו חדש ומעניין, מסוג הזמרות היוצרות שניתן בכל יום להתאהב בשיר אחר שלה (והרי כולם שירי אהבה). עד כה היא הוציאה שני אלבומים, בעלי סגנון דומה, ושניהם כבר כבשו מקום מכובד בפלייליסט שלי, בייחוד בשעות הבוקר החמימות.

הנה שיר שהוא ללא ספק "המועדף עליי" (למרות שאליו נוספים עוד רבים אחרים כמובן):

והנה שיר נוסף שמסוגל לשפר כל רגע נתון ביום:


2) אחריי שהוציא את אלבומו הראשון ב2007 חוזר כעת ג'סטין ורנון, סולן הפרויקט Bon Iver עם אלבום חדש.
הקונספט של האלבום עד כה נשמע לי די דומה, כך שלא יהיה קשה במיוחד לחובבי האלבום הראשון, לאהוב את האלבום החדש כבר מהאזנה ראשונה. השירים שבו הצליחו לנסוך בי קצת רוגע, כזה שמרגישים בהתמתחות חסרת תכלית על המיטה    אשר שרויה בתאורה מינימלית, כזו שמסוגלת מהר מאוד להפוך לשנת צהריים מלווה בחלומות נעימים.
בתור בן אדם שלא ישן הרבה (ובדרך כלל גם לא טוב במיוחד), שעות החסד שהעניק לי האלבום המדובר בצהריים, יעניקו לו בטח מקום חשוב ברשימות ההשמעה הליליות שלי שמלוות ניסיונות הירדמות כושלים.

תגובה 1:

  1. שחר היקרה! אני מגיב לך, בעקרון, על הפוסט הקודם, אבל דאגתי להגיב דווקא בפוסט הנוכחי מחשש שלא תראי :)
    אני רוצה להגיב על שכתבת:
    "פשוט זו מתכונת ברורה להפסד בתחרות של מירוץ המוזיקה האינסופי."

    ולתת לך מעט מנקודת מבטי:
    בואי נשווה לרגע את מירוץ המוזיקה האינסופי למירוץ-חומסקי-2000-מטר, בו את יכולה למצוא את עצמך 8 פעמים, למרות הריצה הבלתי פוסקת, למרות שאת מזיעה כמו סוס, 8 פעמים את מוצאת את עצמך באותה נקודה, רק עייפה יותר, ומסריחה יותר, עם עיגולי זיעה גדולים יותר. ועדיין, בכל פעם הנקודה הזאת ממריצה אותך להמשיך הלאה, לעשות את כל הסיבוב הזה שוב מחדש, ולהגיע אליה שוב, עייפה יותר.
    את מבינה מה אני מנסה להגיד?
    מלבד להכיר את המוזיקה ולאהוב אותה, יש שירים, או אלבומים, או אמנים ששווה לחזור אליהם שוב ושוב ושוב. לחקור אותם, להקשיב למוזיקה שלהם ולמצות אותה עד תום. ואחרי מיצוי אמיתי של מוזיקה אמיתית, כל התפיסה המוזיקלית שלך עלולה להשתנות (וסביר להניח שתשתנה), ואז, כל שיר שתשמעי, גם אם כבר שמעת, יכול להשמע כמו משהו חדש.
    לכן אני אומר - יש כל כך הרבה מוזיקה, אבל לא רק שהכמות כה גדולה ואנחנו יודעים מראש שלעולם לא נספיק הכל וגם לא חצי... אנחנו גם יודעים שככל שנגדל ונלמד, כל מה שאנחנו מכירים כאילו לא יהיה שווה יותר ונצטרך לשמוע הכל מחדש.
    ואם עדיין לא הבנת את הנקודה שלי (כי אני מודה, קצת נסחפתי במילים, ואני יודע, אני קצת חופר כשמדברים על מוזיקה)
    כדאי להשקיע בזה מכל הכיוונים. :)

    השבמחק